iStock-1168368207.jpg

הסיפור האישי שלי

במבט לאחור אני יכולה לראות איך הדרך שעברתי הובילה אותי לעסוק בכך ,
בילדות חוויתי אלימות פיזית רגשית והזנחה משני ההורים. הייתי בתפקיד ההורה של אימא שלי מגיל פעוטה וזה בנוסף לאלימות הפיזית והרגשית שחוויתי ממנה עד גיל 18, מאבי חוויתי אלימות קשה פיזית ורגשית עד גיל 5
גדלתי בבית שהיה רווי בעומס רגשי, האשמות וציפיות מאוד גבוהות ממני, חינוך ספרטני. 
היה לי קשה לשאת את זה, זוכרת שהייתי שורטת לעצמי את הפנים.
בריאותית סבלתי מאסטמה קשה מגיל 8 , הרגשתי נכה, זה הגביל את הפעילות שלי, הפחידו אותי שזה יתדרדר .
בגיל העשרה הייתי אנורקטית, נאלצתי לעבוד למחייתי וכדי לכסות חובות של אמי, לא ישנתי לילות. נאלצתי לעזוב פרויקטים שאהבתי בתיכון.
חוויתי חוסר ביטחון עצמי מוחלט בגיל העשרה, הסתרה על ידי בגדים גדולים ומכוערים. שנאה של נשים ונשיות ותסכול מזה שאני אישה.
הייתי הולכת עם ראש רכון לרצפה. קושי באינטראקציה בסיסית כמו לשלם לנהג אוטובוס, הייתי צריכה לשכנע את עצמי כחצי שעה לפני שאני אשלם ואף אחד לא יבחין בי- היה לי ברור שעליי לפתור את זה כי יהיה קשה לתפקד ככה בעולם. ברחתי  לעישון סיגריות , שתיית אלכוהול וקפה
במקביל גם חיפוש תשובות בספרים בעיקר ספרות השואה. אומנות, לצייר  ציורי שמן בתיכון שמאוד הקלו עליי רגשית. במקביל עזרתי בהתנדבות לנער שסבל מכוויות קשות כדי למצוא טעם לחיים. 
נעזרתי הרבה בכתיבת שירים וסיפורים, מחשבות, רציתי להיות אדם מוסרי לא יפגע באף אחד. 

Toxic shame זו הרגשה נוראית שליוותה אותי עד גיל 37  שאני לא חלק מהאנושות .    

נקודת המפנה המשמעותית הראשונה הייתה בגיל 19 קיבלתי התמוטטות עצבים כי הבנתי לראשונה שעברתי התעללות. אחרי שליוויתי את אימא שלי לשדה התעופה, לא חשתי געגועים אלא הקלה מהיעדרה, ופתאום הבנתי שהרצון שלי לברוח לאלסקה נבע מהרצון שלי להתרחק מימנה. ההבנה הכתה בי   שניסיתי להכניס את המפתח לחור המנעול ולא הצלחתי כי היד שלי כל כך רעדה מפחד. ואז שאלתי את עצמי ממה אני כל כך מפחדת? פתאום הבנתי שתמיד פחדתי לחזור הביתה, אבל הייתי בכזה מוד הישרדותי שלא היה לי זמן אפילו להבחין בזה.
התקשרתי לחברה מהתיכון ושאלתי אותה אם מה שעברתי זה נורמאלי? האם זה קורה לכולם, הבנתי ממנה שזה לא.

לאחר כמה זמן הבנתי שיש יתרון למצב של ההתמוטטות, יכולה לבנות עצמי מחדש כראות עיני. הכי חשוב לי היה לא לפגוע באף אחד אחר , ולכן בחנתי דתות שונות והכי מצאתי שלטעמי מוסרי היה הבודהיזם. צללתי לכתבי בודהיזם וניסיתי ליישם דרך חיים זאת למיטב יכולתי.

בנוסף כתבתי אני מאמין משולב עם רשימת מטרות שאני רוצה להשיג בחיים אלו.

היה לי ברור שאני לא רוצה לחיות כזומבי- מעין חיה מתה. אלא רוצה לחיות את החיים בצורה חיובית וטובה ככל האפשר ולא בדיכאונות וחוסר תפקוד. וקיימתי את זה וכל המטרות שהצבתי לעצמי.
פיתחתי כלים פרקטיים לעצמי שאראה שמבצעת שינויים בפועל.

עזרתי הרבה לאנשים זרים וחברים, אך בצורה קיצונית של ביטול עצמי, לקח לי זמן לאזן את זה.

נקודת מפנה השנייה המשמעותית הייתה בגיל 33:
לאחר  ששנים שעבדתי על עצמי לבד, עם פסיכולוגית, עם סדנאות ומלא ספרים שקראתי, חוכמת הקבלה ותואר בפסיכולוגיה, הרגשתי תקועה. 
הרגשתי שמבחינה רגשית אני בעצם באותו מקום רע, מעין בובת חרסינה מנופצת שבעוד אחרים בבוקר קמים ומצחצחים שיניים אני מנסה להדביק את עצמי מחדש כל בוקר שלא יראו כמה אני שבורה וכאובה.
 
משהו בי כבר היה מיואש לגמרי.
אני זוכרת ששיתפתי את בן זוגי על המצב וביקשתי שיאשפז אותי כי אני לא מצליחה לבד, ואלי שם יהיה לי שקט. 
הרגשתי שקשה לי כבר להמשיך עם החזות שהכל בסדר איתי, כי זה לא כאב או נכות פיזית  ולכן אין כביכול הצדקה לקושי שחוויתי, כי לא רואים אותו כלפיי חוץ.
גם הייתי מתוסכלת שאין הכרה בסבל שחווים אנשים שחוו התעללות בילדות ובקושי לתפקד כבוגרים. 
בן זוגי לא הסכים לאשפז אותי. הבנתי שאני צריכה לעשות חישוב מסלול מחדש כי להתאבד תמיד אפשר.
הגעתי למסקנה שאני כ 12 שנה עושה עבודה עצמי ללא הפסקה ושום דבר לא גורם לי להרגיש יותר טוב רגשית , יש מודעות אך לא מצליחה להתקדם בהרגשה הפנימית שלי.  
החלטתי לחקור מה עוזר לפוסט טראומה מבחינה קלינית וגיליתי שהוכח מחקרית : מיינדפולנס ומדיטציה
חשבתי שזה הגיוני הרי אני רדופה על ידי זיכרונות העבר.
מדיטציה לא התאימה לי עקב שהייתי שיותר מידי היפר אקטיביתמ ובחרדה, אז התמקדתי על נשימה וגוף והפסקתי להתמקד במוח ובכלים שקשורים למוח. הבנתי שזה לא הכלי הנכון ועליי לשחרר מה שלא עובד.

העבודה עם הגוף שחררה אותי מהבושה ותחושת חוסר השייכות, פעם ראשונה הרגשתי נורמאלית . הבנתי שהרגשות אגורים בגוף. והתחייבתי לתרגל יומית ניקוי של רגשות קשים.
הבנתי שגודש רגשי זה מה שתוקע אנשים והמודעות לא מספיקה,
סוף סוף הרגשתי נורמאלית, התפרצויות רגשיות היו לנחלת העבר.
הבנתי שאני לא צריכה להחזיק הכל בשליטה של הזמן, הפכתי לפחות שיפוטית נכנסתי  ל flow
הרגשתי שהשתקמתי, כבר לא רדופה על ידי העבר , ואפילו שאני מספיק פנויה להתנדב עבור הקהילה בפרויקטים גדולים.

במה אני מאמינה?  
חשוב לי להיות שם עבור אחרים, כי אף אחד לא היה שם עבורי. לתת עזרה ראשונה רגשית כי גם אנשים שיש להם תמיכה הרבה פעמים מרגישים לבד כי  הסביבה שופטת במקום לתת מרחב אמפטי. 
אני מאמינה בללוות אנשים לעצמאות רגשית, לאנשים שמתמודדים עם חווית תקיעות מתמשכת, קשיים רגשיים וטראומטיים ושרוצים להשתחרר.

 

אני עושה זאת באמצעות:
- עבודת נשימה בשיטת ההנדריקס
- הסבר על רגשות ותפקידם
- נוכחות ואמפטיה
- כלים פרקטיים שפיתחתי

 

אז אם מיציתם את הכאב הרגשי ואתם רוצים לעבור לשלב הבא התקשרו: 052-7202126